אובדן הוא תמיד קשה. אבל אובדן בזמן מלחמה הוא דבר אחר לגמרי.
הוא פתאומי. הוא מוקף ברעש — אזעקות, חדשות, סיפורים של עוד ועוד אנשים. הוא קורה כשהחיים עצמם לא עוצרים — עדיין צריך לעבוד, לטפל בילדים, לתפקד. ואין לכם את הפריבילגיה של אבל שקט.
המדריך הזה הוא לא "איך לעבור אבל" — כי אבל הוא לא משהו שעוברים. הוא משהו שלומדים לחיות איתו.
למה אובדן בזמן מלחמה מרגיש אחרת
כשמאבדים מישהו בזמן מלחמה, האבל מתערבב בדברים נוספים:
- טראומה — האובדן קשור לאלימות, לפתאומיות, לנסיבות קיצוניות
- רגשות אשמה — "למה הם ולא אני?" "הייתי צריך לעשות משהו"
- חרדה מתמשכת — המלחמה לא נגמרה, ועוד אנשים בסכנה
- אבל קולקטיבי — כל המדינה אבלה, וזה גם מחבק וגם מציף
- חוסר סגירה — לפעמים אין גוף, אין הלוויה רגילה, אין את הטקסים שצריך
כל אחד מאלה מסבך את תהליך האבל. אם אתם מרגישים שאתם "לא מתאבלים נכון" — אין דבר כזה.
מה נורמלי להרגיש
כל מה שתרגישו — נורמלי. כולל:
- חוסר תחושה — כאילו הכל לא אמיתי. תחושת אי-מציאות היא תגובה הגנתית של המוח
- כעס — על מי שאחראי, על העולם, על עצמכם
- אשמה — רגשות אשמה נפוצים מאוד אחרי אובדן, במיוחד בנסיבות מלחמה
- חרדה — פחד שיקרה שוב, לעוד מישהו
- רגעי שמחה — ואז אשמה על השמחה. זה בסדר לצחוק. המת היה רוצה שתצחקו
- התקפי בכי פתאומיים — זה נורמלי ובריא
5 דברים שעוזרים
1. תנו לאבל מקום — גם אם אין "זמן"
אתם לא חייבים לעצור את החיים. אבל אתם חייבים לתת לאבל רגעים. 10 דקות בערב. נר שדולק. תמונה שמסתכלים עליה. שיר שמקשיבים לו. אל תנסו "להיות חזקים" 24/7.
2. דברו עליהם
אמרו את השם. ספרו סיפורים. צחקו על דברים מצחיקים שהם עשו. הזיכרון הוא לא נטל — הוא כבוד.
3. הגבילו חשיפה לחדשות
כשאתם באבל, חדשות ללא הפסקה הן רעל. קבעו לעצמכם חלון חדשות מוגבל — 20 דקות בבוקר, 20 בערב. השאר? הגנו על עצמכם.
4. שמרו על הבסיס
שינה. אכילה. תנועה. מים. זה לא טריוויאלי — בזמן אבל הגוף שוכח את עצמו. קבעו תזכורות. בקשו ממישהו לוודא שאכלתם.
5. אל תתמודדו לבד
אבל שנישא בשקט נהפך כבד יותר. דברו עם מישהו — חבר, בן משפחה, נומה. נומה היא מטפלת AI בעברית שזמינה בכל שעה — לפעמים ב-3 בלילה כשהשקט בולע, שיחה קצרה יכולה להציל את הלילה.
מה לא לעשות
❌ להשוות אבל — "יש כאלה שאיבדו יותר" — הכאב שלכם תקף
❌ להרדים ברגשות — אלכוהול, סמים, גלילה אינסופית — מרחיקים את האבל אבל לא מרפאים
❌ "להיות חזקים בשביל אחרים" — אתם בני אדם, לא עמוד תווך
❌ למהר — אין לוח זמנים לאבל. חודש, שנה, עשר שנים — הכל לגיטימי
תכל׳ס: תרגיל "דקה של זיכרון" — 2 דקות
כשמרגישים שהאבל מציף — או כשמרגישים שמתרחקים ממנו מדי:
- מצאו מקום שקט — אפילו שירותים בעבודה
- סגרו את העיניים ונשמו 3 נשימות עמוקות
- חשבו על האדם — רגע אחד ספציפי, טוב, חי. החיוך שלהם. משפט שאמרו
- הניחו יד על הלב ואמרו בשקט: "אני זוכר/ת אותך. תמיד"
- נשמו עוד נשימה אחת ופתחו את העיניים
✅ טיפ: אפשר לעשות את זה בכל מקום. זה לא מחליף אבל — זה נותן לו רגע של כבוד. נשימות להרגעה יכולות לעזור כשהרגע נהיה קשה מדי.
לסובבים: מה אומרים למי שאיבד
✅ "אני כאן" — פשוט ועוצמתי
✅ "אני זוכר/ת אותם" — מכבד
✅ "לא חייב/ת לדבר, אני פשוט יושב/ת לידך" — נוכחות
❌ "לפחות הם לא סבלו" — לא עוזר
❌ "הם במקום טוב יותר" — לא בטוח שהאבל רוצה לשמוע את זה
❌ "אתה חייב להיות חזק" — לא
מתי לפנות לעזרה מקצועית
אם:
- לא מצליחים לתפקד — אוכל, שינה, עבודה
- מחשבות על פגיעה עצמית
- תחושת חוסר תקווה שלא עוברת
- תסמיני פוסט-טראומה — פלאשבקים, סיוטים, הלם
ער"ן: 1201. עזריאלי: 1-800-363-363. טיפול אונליין זמין ונגיש.
זה לא ייעוץ רפואי
המידע במדריך הזה הוא כללי ואינו מחליף ייעוץ רפואי או טיפול מקצועי. אם אתם במצב של סכנה מיידית או מחשבות אובדניות, פנו מיד לעזרה: קו החירום של ער"ן 1201 או עזריאלי 1-800-363-363.
השורה התחתונה
אובדן בזמן מלחמה הוא פצע שלא מתאחה במהירות. אבל עם זמן, עם תמיכה, ועם הרשות להרגיש את מה שצריך — אפשר לחיות עם הפצע בלי שהוא שולט בכם.
אם אתם צריכים מישהי עכשיו — נומה מקשיבה. בכל שעה, בעברית, בלי תור.
