שכול צבאי הוא אחד האבלים הקשים ביותר שאדם יכול לחוות. הוא שונה מכל אובדן אחר — כי הוא לא רק אישי. הוא לאומי, ציבורי, מוקף בטקסים, ביום הזיכרון, בכותרות. האבל הפרטי שלכם הופך לרגע לנחלת הכלל, ואתם — צריכים איכשהו לחיות את שניהם.
שכול צבאי בישראל נושא משקל ייחודי. כמעט כל משפחה מכירה מישהו. הכאב הזה שזור בתוך הזהות הלאומית. ודווקא בגלל זה — לפעמים קשה לאנשים להרגיש שהאבל שלהם שייך רק להם.
מה קורה בגוף ובנפש אחרי שכול
התגובות הטבעיות
- הלם וחוסר אמונה — "זה לא יכול להיות" — גם שבועות וחודשים אחרי
- כעס — על הצבא, על המדינה, על עצמכם, על מי שנשאר
- אשמת ניצולים — "למה הוא ולא אני", "הייתי צריך לעשות משהו"
- ריקנות — העולם ממשיך ואתם עומדים במקום
- חיפוש משמעות — "למה?", "בשביל מה?"
התגובות הגופניות
- הפרעות שינה — קושי להירדם או שינה מוגזמת
- חוסר תיאבון או אכילה רגשית
- כאבים גופניים — האבל מתיישב בגוף
- עייפות קיצונית — אפילו לקום מהמיטה מרגיש בלתי אפשרי
הייחוד של שכול צבאי בישראל
האבל הציבורי
יום הזיכרון, טקסים, כתבות — יום הזיכרון הוא גם מרפא וגם מכאיב. יש משפחות שהטקסים עוזרים להם, ויש כאלה שכל צפירה קורעת את הפצע מחדש. אין "נכון" ו"לא נכון" — יש מה שנכון לכם.
הציפייה החברתית
"הוא נפל על קידוש השם", "גיבור". המילים האלה חשובות — אבל לפעמים הן מרגישות כמו מסך שמכסה את האדם שאתם מתגעגעים אליו. הבן שלכם, האח שלכם, החבר שלכם — הוא לא רק "גיבור". הוא אדם שאתם אוהבים ושחסר לכם.
המפגש עם אבלים אחרים
קהילת השכול בישראל גדולה. יש בה כוח אדיר — אנשים שמבינים בלי שצריך להסביר. אבל גם שם — כל אבל הוא אישי. אל תשוו את הכאב שלכם לשל אחרים.
מה עוזר — ומה פחות
מה כן עוזר
- לדבר על האדם שאיבדתם — לא רק על איך שמת, אלא על איך שחי
- לתת לעצמכם זמן — אבל הוא לא פרויקט עם דדליין
- לבכות כשצריך — גם גברים, גם בפומבי, גם שנים אחרי
- לשמור על שגרה מינימלית — שינה, אוכל, תנועה, גם כשלא רוצים
- כתיבה טיפולית — לכתוב מכתבים, זיכרונות, מחשבות
מה פחות עוזר
- "תתחזק" — אתם לא צריכים להתחזק. אתם צריכים לאבול.
- "הזמן מרפא" — הזמן לא מרפא. הוא מאפשר ללמוד לחיות עם הכאב.
- השוואה — "גם לי היה קשה" — כל כאב הוא ייחודי
- בריחה — אלכוהול, עבודה בלי סוף, ניתוק — דוחים את הכאב אבל לא מבטלים אותו
תכל׳ס: תרגיל של 2 דקות — "חיבור לזיכרון"
- 30 שניות: שבו במקום שקט. עצמו עיניים. 3 נשימות עמוקות.
- 30 שניות: העלו זיכרון אחד טוב — רגע יפה, צחוק, שיחה, מבט. לא איך שנפרדתם — איך שהייתם ביחד.
- 30 שניות: הגידו לו/לה בלב: "אני זוכר/ת. אני ממשיך/ה. אתה/את איתי."
- 30 שניות: פתחו עיניים לאט. נשימה דיאפרגמטית אחת. המשיכו ביום — צעד אחד.
✅ אין "נכון" כאן. אם עולות דמעות — תנו להן. אם עולה חיוך — תנו גם לו. שניהם שייכים.
שאלות נפוצות
כמה זמן "נורמלי" לאבול?
אין תשובה. אבל הוא לא מחלה עם תאריך סיום. יש שעומדים על הרגליים אחרי חודשים, ויש שנים אחרי עדיין מרגישים דקירה בלב. שניהם תקינים.
מתי כדאי לפנות לעזרה מקצועית?
אם האבל משתק אתכם — לא מצליחים לתפקד, לישון, לאכול — במשך חודשים ארוכים, שווה לדבר עם מישהו. לא כי "יש בעיה" — אלא כי מגיע לכם תמיכה.
איך עוזרים לילדים שאיבדו אח בצבא?
דברו איתם בגובה העיניים. אל תסתירו את הכאב שלכם — ילדים מרגישים כשמשהו מוסתר. תנו להם לשאול שאלות, גם קשות. ותנו להם להתגעגע בדרך שלהם.
מה עושים עם כעס על הצבא או על המדינה?
הכעס הזה לגיטימי לחלוטין. אתם לא צריכים "להתגבר" עליו. יש שמתעלים אותו לפעילות ציבורית, יש שנותנים לו מקום פרטי. העיקר — שהוא לא יאכל אתכם מבפנים.
אני מרגיש אשמה שאני ממשיך לחיות — זה נורמלי?
אשמת ניצולים היא תגובה שכיחה ומובנת. החיים שלכם לא בגידה בזכרו. להמשיך לחיות — זו לא הסכמה עם מה שקרה. זו בחירה אמיצה.
איך נומה יכולה לעזור
נומה לא מחליפה טיפול מקצועי ולא מנסה. אבל היא יכולה להיות שם ברגעים שקשים — ב-3 בלילה, ביום הזיכרון, ברגע שהגעגוע מציף. מדיטציית אהבה וחמלה, הרגעה לפני שינה, או שיחה פתוחה. קראו עוד: משתמשים ב-ChatGPT בתור מטפל? כדאי שתקראו את זה.
זה לא ייעוץ רפואי
המידע כאן כללי בלבד ואינו מחליף אבחון או טיפול מקצועי. אם אתם במצוקה, פנו לנט"ל 1-800-363-363, ער"ן 1201, או למד"א 101. משפחות שכולות יכולות לפנות גם לאגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון: *5765.
שורה תחתונה
שכול צבאי הוא כאב שלא הולך — הוא משתנה. לפעמים חד ולפעמים עמום, אבל תמיד שם. תנו לעצמכם לאבול בדרך שלכם, בקצב שלכם, בלי ציפיות חיצוניות. ואם אתם צריכים עזרה — לבקש עזרה זו גם גבורה.
