הם שואלים "אמא, מתי זה ייגמר?" ואתם לא יודעים מה לענות. כי גם אתם שואלים את עצמכם את אותו דבר. בלילה — בודקים שהם ישנים. ביום — מתאמצים להיות רגועים. ובאמצע — הלב נשבר.
חרדה מגידול ילדים בזמן מלחמה היא משהו שרק בישראל מבינים עד הסוף. להיות הורה תמיד מלווה בדאגה. להיות הורה כשיש מצב ביטחוני — זה משהו אחר לגמרי.
למה זה כל כך קשה
אתם מנהלים שתי חזיתות בו-זמנית:
- החרדה שלכם — פחד אמיתי על החיים שלכם ושל הילדים
- האחריות עליהם — להיות מגן, רגוע, זמין, נוכח — בזמן שמבפנים מתפוררים
וביניהם — האשמה. "אם אני לא בסדר, איך הילדים יהיו בסדר?" "אני לא מספיק חזק/ה." "הילדים מרגישים שאני לחוצ/ה."
כל המשפטים האלה נורמליים. ואף אחד מהם לא אומר שאתם הורים רעים.
מה ילדים באמת צריכים ממכם (ומה לא)
כן צריכים:
- נוכחות — להיות שם. פיזית. אפילו בשקט
- כנות מותאמת גיל — לדבר על מה שקורה בשפה שהם מבינים
- שגרה — ארוחות, שינה, משחק. שגרה = ביטחון
- הרשאה להרגיש — "מותר לפחד", "מותר להיות עצוב", "אני כאן"
לא צריכים:
- שלמות — לא צריכים הורה מושלם. צריכים הורה אמיתי
- הסתרה מוחלטת — ילדים מרגישים מתח. אם תגידו "הכל בסדר" כשברור שלא — הם ילמדו לא לסמוך על מה שאומרים להם
- פירוט — לא צריכים לדעת כמה נפלו, איפה בדיוק, מה עלול לקרות
מה עושים עם החרדה שלכם
1. קודם אתם — אחר כך הם
כמו מסכת חמצן במטוס. אם אתם מתמוטטים — אין מי שיחזיק אותם. חמלה עצמית היא לא מותרות — היא הישרדות.
2. הגבילו חשיפה לחדשות
צריכת חדשות מופרזת מגבירה חרדה — שלכם ושל הילדים. בדיקה פעמיים ביום. לא גלילה אינסופית. ובטח לא ליד הילדים.
3. אשמה הורית — זהו אותה
"אני הורה נורא כי אני לחוץ" — זה לא אמת. זה חרדה שמתחפשת לביקורת עצמית. הפרידו: "אני לחוץ" ≠ "אני לא מספיק".
4. מצאו מבוגר/ת לדבר איתם
לא הילדים. חבר/ה, בן/בת זוג, הורה שלכם, מטפל. שחררו את המתח במקום הנכון — כדי שתוכלו לחזור אליהם רגועים יותר.
תכל׳ס: תרגיל של 2 דקות — "ריסט הורי"
- 30 שניות: נעלו את עצמכם בשירותים / חדר אחר. רגע אחד לבד. 3 נשימות עמוקות.
- 30 שניות: שימו יד על הלב. אמרו בלחש: "אני עושה מה שאני יכול/ה. וזה מספיק."
- 30 שניות: חשבו על רגע אחד טוב מהיום — חיבוק, צחוק, ארוחה ביחד. החזיקו אותו.
- 30 שניות: צאו בחזרה. לא צריך להיות רגועים לגמרי. צריך להיות שם.
✅ הורים שנותנים לעצמם רגע — נותנים לילדים הורה שיכול להחזיק. הרגע הזה הוא לא אנוכיות. הוא הכרח.
לפי גילאים: מה אומרים
גילאי 2-5
"יש רעשים חזקים בחוץ. אנחנו בבית ואנחנו מוגנים. אני כאן." מספיק. חיבוק, שגרה, שחק.
גילאי 6-10
"יש אנשים שנלחמים בשביל שנהיה בטוחים. אנחנו עושים את מה שצריך — נכנסים לממ"ד כשצריך. מותר לפחד ומותר לשאול שאלות."
גילאי 11+
הם כבר קוראים חדשות. דברו כנה. "המצב קשה. אני גם דואג/ת. ביחד אנחנו מתמודדים." תנו להם לשאול — ותשובה "אני לא יודע/ת" לגיטימית.
סימנים שילד צריך יותר עזרה
- רגרסיה — הרטבה, דיבור תינוקי, נצמד יותר מהרגיל
- לא ישן — סיוטים, פחד מחושך, לא נפרד
- שינוי התנהגות חד — תוקפנות, שתיקה, בכי מוגזם
- תלונות גופניות — כאב בטן, כאב ראש (ללא ממצא רפואי)
- תגובה קיצונית לאזעקות שלא נרגעת
במקרים כאלה, פנו לפסיכולוג ילדים. בישראל: קו חירום רגשי נט"ל — *2784.
שאלות נפוצות
האם הילדים מרגישים שאני לחוצ/ה?
כנראה כן. ילדים קוראים מצבי רוח מצוין. אבל זה לא רע — זה מראה להם שגם מבוגרים מפחדים, וזה נורמלי. מה שחשוב הוא שיראו גם איך מתמודדים.
האם מותר לבכות מול הילדים?
כן. "אמא עצובה כי המצב קשה. אבל אני בסדר ואני כאן." זה מלמד שרגשות הם בסדר. מה שלא בסדר: התמוטטות ממושכת בלי מבוגר אחר שמחזיק.
איך שומרים על שגרה כשאין שגרה?
שגרה מינימלית: שעת קימה, ארוחה, משחק, שעת שינה. גם בממ"ד. גם כשלא יוצאים מהבית. המבנה הוא מה שנותן ביטחון — לא הפרטים.
מה עושים כשהילד שואל "האם נמות?"
"אנחנו עושים הכל כדי להיות בטוחים. יש אנשים שעובדים על זה. אני כאן ואני שומר/ת עליך." לא מבטיחים "לא" — כי ילדים חכמים ויודעים שאתם לא יודעים. מבטיחים נוכחות.
איך נומה יכולה לעזור
נומה יכולה לעזור לכם — ההורים. נשימות הרגעה אחרי שהילדים נרדמו, מדיטציה לפני שינה כשהראש לא מפסיק, ושיחה ב-3 בלילה כשהפחד לא נותן לישון. היא לא תחליף טיפול — אבל היא כלי שזמין תמיד. קראו עוד: 7 סוגי מדיטציות שמשנות מצב רוח.
זה לא ייעוץ רפואי
המידע כאן כללי בלבד; אם אתם בסכנה מיידית, התקשרו עכשיו למד"א 101 או לער"ן 1201.
שורה תחתונה
להיות הורה בזמן מלחמה זה אולי הדבר הקשה ביותר. לשאת את הפחד שלכם ועוד להחזיק מישהו קטן שמפחד גם. אבל אתם עושים את זה — כל יום. ולפעמים "מספיק" זה הכי הרבה שאפשר. וזה מספיק.
