אתם עוזרים לאנשים כל יום. מקשיבים, תומכים, מחזיקים. אתם הפסיכולוג, העובדת הסוציאלית, האחות, המורה, המתנדב, החובש. כולם באים אליכם עם הכאב שלהם. אבל בלילה, כשנגמר היום — הכאב שלכם עדיין שם.
חרדה אצל אנשי מקצועות עזרה היא פרדוקס שכואב: אתם יודעים בדיוק מה צריך לעשות, יודעים את הכלים, יודעים את התיאוריה — ובכל זאת לא מצליחים לעשות את זה לעצמכם.
למה דווקא מי שעוזר סובל בשקט?
- "אני אמור לדעת טוב יותר": בושה מלהודות בקושי. "אם אני מתמודד עם חרדה, איך אני יכול לעזור לאחרים?"
- נתינה ללא גבולות: גבולות שמלמדים לאחרים — לא שמים לעצמם
- ספיגת טראומה: טראומה משנית אמיתית. שומעים סיפורים קשים יום אחרי יום — הם נספגים
- תרבות "גבורה": במיוחד בישראל — "להיות חזק", "לא להתלונן", "יש מצב"
- עומס מערכתי: מעט כוח אדם, הרבה מטופלים, שכר נמוך, בירוקרטיה
הסימנים שצריך להכיר
אנשי עזרה מזהים את הסימנים אצל אחרים — אבל לא אצל עצמם:
- חרדה לפני יום עבודה: בטן כואבת בכל בוקר לפני שיוצאים
- קושי "לכבות": ממשיכים לחשוב על מטופלים גם בבית, לא ישנים
- קהות רגשית: מספרים לכם סיפור קשה ולא מרגישים כלום. פעם הייתם מזילים דמעה
- ציניות: "עוד מטופל שלא ישתנה" — זו לא האמונה שלכם, זו שחיקה שמדברת
- הימנעות: דוחים פגישות, לא מתעדים, מתחמקים ממקרים קשים
- תחושת חוסר אונים: "אני לא עושה מספיק", "אני לא טוב מספיק"
- אשמה כרונית: אשמה על כל מקרה שלא הלך טוב, על כל פעם שאמרתם "לא"
האתגר המיוחד: "אני יודע מה צריך לעשות"
ידע לא שווה ליישום. הנעליין הולך יחף. פסיכולוגים יודעים מה זה CBT — אבל לא מיישמים על עצמם. אחיות יודעות על חשיבות שינה — ועובדות משמרת כפולה. מורים מלמדים ויסות רגשי — ונשחקים בשקט.
הידע לא חסר. מה שחסר הוא הרשאה. רשות לומר "אני צריך עזרה". רשות להיות האדם שמקבל.
6 כלים מותאמים למי שנותן
1. הדרכה או סופרויז׳ן — לא מותרות
זה לא פינוק. זו תחזוקה מקצועית. מרחב שבו מותר לדבר על הקושי, על המקרים שנתקעו, על הרגשות שעלו. אם אין לכם — דרשו.
2. הפרדה בין "אני" ל"מקצועי"
כשיוצאים מהעבודה — ריטואל מעבר. שינוי בגדים, מוזיקה באוטו, 5 דקות של נשימות. משהו שאומר למוח: "היום נגמר. עכשיו אני."
3. גבולות על זמינות רגשית
לא כל שיחה עם חברים צריכה להיות "שיחת טיפול". מותר להגיד: "אני לא במצב לשמוע דברים כבדים היום." גבולות הם לא אנוכיות — הם הכלי שמאפשר לכם להמשיך.
4. תנועה שמנקה
פעילות גופנית אחרי יום של ספיגה רגשית — עובדת. ריצה, שחייה, יוגה. הגוף צריך לשחרר את מה שהנפש ספגה.
5. שיחה עם מישהו שלא במערכת
לא עמית, לא מנהל. מישהו חיצוני. חבר, בן זוג, נומה, או מטפל אישי. מרחב שבו אתם לא "המומחה" — אתם אדם.
6. תזכורת: אתם לא אחראים לכולם
יש גבול למה שאפשר לעשות. לא כל מטופל ישתפר. לא כל סיפור ייגמר טוב. וחמלה עצמית מתחילה בלהכיר שעשיתם מספיק.
תכל׳ס: תרגיל של 2 דקות — "ריקון סוף יום"
- 30 שניות: שבו, עצמו עיניים. דמיינו שכל מה שספגתם היום — סיפורים, רגשות, כאבים — נצבר בתיק על הגב.
- 30 שניות: בנשיפה אחת ארוכה — דמיינו שמורידים את התיק. שמים אותו על הרצפה. הוא לא שלכם לשאת הביתה.
- 30 שניות: שימו יד על הלב ואמרו: "עשיתי היום מספיק. מותר לי לנוח."
- 30 שניות: נשימה אחת עמוקה. פקחו עיניים. שאלו: "מה דבר אחד קטן שאני רוצה עכשיו בשביל עצמי?"
✅ תרגיל שעוזר לגוף ולנפש לעבור מ"מצב נתינה" ל"מצב קבלה". עשו אותו כל יום כשנגמרת העבודה.
שאלות נפוצות
אם אני מטפל ויש לי חרדה — אני עדיין יכול לטפל?
כן. מטפלים עם מודעות לרגשות שלהם הם לרוב מטפלים טובים יותר. ההכרה בקושי היא חוזק, לא חולשה.
מה ההבדל בין שחיקה לטראומה משנית?
שחיקה מגיעה מעומס כללי. טראומה משנית מגיעה מחשיפה לסיפורי טראומה ומלווה בתסמינים דמויי PTSD.
איך מבקשים עזרה בלי שזה ישפיע על הקריירה?
טיפול אישי הוא חסוי לחלוטין. ארגונים רבים גם מציעים כלים דיגיטליים אנונימיים. בקשת עזרה מראה בגרות מקצועית.
כמה שכיחה חרדה בקרב אנשי עזרה?
מחקרים מראים שיעורים גבוהים יותר מאוכלוסייה כללית. במיוחד בתקופות של לחץ לאומי — כמו מלחמה.
זה לא ייעוץ רפואי
המידע כאן כללי בלבד. אם יש סכנה מיידית לכם או לאחרים, התקשרו עכשיו למד"א 101 או פנו לחדר מיון.
שורה תחתונה
אתם עוזרים לאנשים לעבור רגעים קשים. הגיע הזמן שמישהו יעזור לכם. לבקש עזרה כשאתם במקצוע עזרה זה לא סתירה — זו אחריות מקצועית. נומה כאן גם בשבילכם — כי גם מי שמקשיב צריך מישהי שתקשיב.
