יום אחד אתם בבית - ביום שאחרי, אתם במלון, אצל קרובים, או בדירה שכורה שמריחה אחרת. את הבית עזבתם בבהלה, עם מזוודה אחת, ומאז הכל מרגיש כאילו הקרקע זזה.
פינוי מהבית הוא אחד מהאירועים הטראומטיים הנפוצים בישראל בשנים האחרונות. אם אתם מפונים - מהצפון, מהדרום, או מכל מקום - מה שאתם מרגישים הוא תגובה נורמלית למצב לא נורמלי.
תגובות נורמליות לפינוי (שמרגישות לא נורמליות)
- חוסר מנוחה: קשה לשבת במקום אחד, קשה להתרכז, הגוף עדיין ב"מצב בריחה".
- געגוע חד לבית: לא רק למקום - לריח, לצלילים, לשגרה. זה אבל אמיתי.
- אשמה: "למה עזבתי", "למה אני בסדר ואחרים לא". אשמת ניצולים נפוצה מאוד.
- כעס: על המצב, על הממשלה, על אנשים שלא מבינים. הכעס לגיטימי.
- קושי בשינה: מקום חדש, חוסר ביטחון, וחדשות ברקע. טיפים לשינה יכולים לעזור.
- תחושת "ריחוף": כאילו אתם לא באמת כאן. זו דיסוציאציה קלה - הגנה של המוח.
למה פינוי הוא טראומטי (גם אם "לא קרה כלום")?
הבית הוא לא רק קירות - הוא בסיס הביטחון. פינוי שובר את התחושה ש"יש לי מקום בעולם". בנוסף:
- אתם מאבדים שגרה - והשגרה היא מה שמחזיק אנשים יציבים
- אין שליטה - מישהו אחר החליט שאתם עוזבים
- חוסר ודאות - מתי חוזרים? האם הבית שלם? מה עכשיו?
אם אתם מתמודדים עם חרדה מחוסר ודאות - זה מובן לגמרי.
6 צעדים מעשיים למפונים
1. תייצרו שגרה זמנית - גם אם היא קטנה
הגוף צריך עוגן. קבעו שעת קימה, ארוחה, הליכה קצרה. לא צריך לוח שנה מלא. שלושה דברים קבועים ביום - זה מספיק.
2. אל תנסו להיות "חזקים" כל הזמן
"אנחנו בסדר" הוא המשפט הנפוץ ביותר - ולפעמים הוא שקר. מותר לא להיות בסדר. מותר לבכות על מה שעזבתם.
3. הגבילו חדשות
עדכונים פעמיים ביום, ממקור אחד. גלילה אינסופית לא נותנת שליטה - היא גונבת אותה. אם חדשות מעלות חרדה, שימו גבול.
4. שמרו על קשר עם הקהילה
בידוד הוא אויב. גם שיחה קצרה עם שכנים שגם פונו, עם חברים, עם משפחה - שומרת על תחושת שייכות.
5. תנו לילדים לדבר (ולשחק)
ילדים מעבדים טראומה דרך משחק, ציור ושאלות חוזרות. אל תנסו "להגן" עליהם מהאמת. תענו בגובה העיניים. איך לדבר עם ילדים על רגשות יכול לעזור.
6. תבקשו עזרה - ולא רק כשזה "באמת רע"
יש קווים חמים, עמותות, ושירותים חינמיים למפונים. אתם לא צריכים לחכות למשבר כדי להשתמש בהם.
תכל׳ס: תרגיל של 2 דקות ליצירת תחושת ביטחון
כשהכל מרגיש לא יציב, התרגיל הזה עוזר לייצר "בסיס" זמני:
- 30 שניות: שבו. כפות רגליים על הרצפה. הרגישו את המשטח. אמרו: "הרגליים שלי כאן. אני יציב/ה עכשיו".
- 30 שניות: 4 נשימות איטיות - שאיפה 4, נשיפה 6. רק ספירה, בלי מחשבות.
- 30 שניות: חשבו על דבר אחד שאתם יכולים לשלוט בו היום. משימה אחת קטנה.
- 30 שניות: אמרו לעצמכם: "אני לא צריך/ה לפתור הכל עכשיו. אני צריך/ה לעבור את היום הזה".
✅ התרגיל הזה עובד כי הוא מחזיר שליטה - גם אם קטנה. שליטה קטנה היא ההתחלה.
ילדים ופינוי: מה לשים לב אליו
ילדים לא תמיד יגידו שהם מפחדים. תשימו לב ל:
- שינוי בהתנהגות (יותר דביקים, יותר עצבניים, קושי להירדם)
- שאלות חוזרות על "מתי חוזרים הביתה"
- משחק שחוזר על נושא הפינוי/הבריחה
זה נורמלי. תנו להם מרחב, ענו בכנות בגובה העיניים, ושמרו על שגרה.
החזרה הביתה - אתגר בפני עצמו
כשמגיע הרגע של חזרה - גם זה לא פשוט. הבית עשוי להרגיש "אחר", תחושת הביטחון לא חוזרת אוטומטית, ואתם עלולים לגלות שאתם פחדנים ממקום שפעם היה הכי בטוח בעולם. חזרה לשגרה אחרי מלחמה הוא מדריך שיכול לעזור בשלב הזה.
שאלות נפוצות
כמה זמן לוקח להתאושש מפינוי?
אין תשובה אחת. רוב האנשים מתחילים להרגיש יותר יציבים תוך שבועות עד חודשים, בהנחה שהם חזרו למקום בטוח. אם אחרי 3 חודשים עדיין קשה - שווה לדבר עם מקצוען.
האם מותר להרגיש כעס על מי שלא פונה?
כן. כעס הוא תגובה לגיטימית. הוא הופך לבעיה רק כשהוא שולט בכם ובמערכות היחסים שלכם. כעס ועצבנות - איך נרגעים.
הילדים שלי נראים בסדר - זה אומר שהם בסדר?
לא בהכרח. ילדים לפעמים "דוחקים" את הקושי ומראים אותו אחרי שבועות. תמשיכו להיות קשובים.
אני מרגיש/ה אשמה שעזבתי - זה נורמלי?
מאוד. אשמת ניצולים נפוצה במיוחד אצל מפונים. ההחלטה לפנות היתה נכונה - גם אם היא מרגישה אחרת.
זה לא ייעוץ רפואי
המידע כאן כללי בלבד; אם יש סכנה מיידית לכם או לאחרים, התקשרו עכשיו למד"א 101 או פנו לחדר מיון. לסיוע נפשי: ער"ן 1201, נט"ל 1-800-363-363.
שורה תחתונה
פינוי שובר את הבסיס. אבל אפשר לבנות בסיס חדש - זמני, קטן, אבל יציב. שגרה, קשר, ומשימה אחת ביום. זה מספיק להתחיל.
