אתם נכנסים לעבודה, מכניסים חיוך, ומתחילים לספוג. סיפורי הזנחה, אלימות, עוני, ילדים בסיכון. כל יום. כל שבוע. ובסוף היום? אתם חוזרים הביתה ומנסים "לכבות" — אבל הסיפורים ממשיכים ללוות. אם זה נשמע מוכר, אתם חווים שחיקה בעבודה סוציאלית. ואתם לא לבד — מחקרים מראים ש-40% מעובדים סוציאליים בישראל מדווחים על שחיקה בינונית עד חמורה.
שחיקה בעבודה סוציאלית שונה משחיקה רגילה — כי את העבודה הזו אי אפשר "פשוט לעזוב." יש אנשים שתלויים בכם. וזה בדיוק מה שהופך את השחיקה לכל כך מסוכנת.
למה עובדים סוציאליים נשחקים
- טראומה משנית — חשיפה יומית לסיפורי טראומה משפיעה על המטפל. אתם סופגים את הכאב של אחרים, והגוף לא מפריד
- עומס תיקים — יותר מדי מטופלים, פחות מדי זמן. מרגישים שלעולם לא עושים מספיק
- מערכת בירוקרטית — טפסים, דיווחים, ישיבות. הזמן שהולך על ניירת לא הולך על אנשים
- חוסר הכרה — שכר נמוך, תדמית שלילית, חוסר הערכה מהמערכת והחברה
- גבולות מטושטשים — קשה לשים גבולות כשמישהו במצוקה מתקשר ב-11 בלילה
- חוסר אונים — אתם לא יכולים להציל את כולם. ויש מקרים שנגמרים רע למרות כל המאמצים
הסימנים שצריך לזהות
- ציניות כלפי מטופלים — "עוד אחד" במקום "עוד אדם"
- עייפות רגשית — מרגישים ריקים בסוף היום, כל יום
- בעיות שינה — חולמים על מטופלים, מתעוררים עם חרדה
- הימנעות — דוחים פגישות, לא עונים לטלפון, מתחמקים מתיקים קשים
- בריחה — טלוויזיה, אוכל, אלכוהול, גלילה — כל מה שמכבה את הראש
- אשמה מתמדת — "אני לא עושה מספיק"
מה באמת עוזר
1. הפסיקו להרוויח את הזכות לנוח
אתם לא צריכים "לקרוס" כדי להרשות לעצמכם מנוחה. חמלה עצמית היא לא מותרות — היא הכרח מקצועי. מטפל שחוק הוא מטפל פחות טוב. דווקא בשביל המטופלים — תשמרו על עצמכם.
2. גבולות מקצועיים ברורים
שעות עבודה = שעות עבודה. הטלפון נכבה. אם מטופל מתקשר בלילה — יש קו חירום. גבולות לא אומרים שלא אכפת לכם. הם אומרים שאתם רוצים להמשיך לעבוד ולהיות שם.
3. סופרוויז׳ן קבוע
לא ויתור — סופרוויז׳ן הוא כלי מקצועי. דברו על התיקים הקשים. שתפו. בכו אם צריך. לבקש עזרה זה חלק מהמקצוע.
4. ריטואל ניתוק יומי
צריכים "חוצץ" בין עבודה לבית. 10 דקות הליכה, מדיטציה קצרה, מוזיקה ברכב. משהו שאומר לגוף: "העבודה נגמרה, אני חוזר/ת לעצמי."
5. התחברו לסיבה
למה התחלתם? לפני השחיקה, לפני הבירוקרטיה — היה רגע שידעתם למה. חזרו אליו. כתבו אותו. תלו אותו מול העיניים.
תכל׳ס: תרגיל של 2 דקות — "שחרור סוף יום"
- 30 שניות: לפני שיוצאים מהמשרד — עצמו עיניים. 3 נשימות עמוקות. שחררו את הכתפיים.
- 30 שניות: דמיינו שכל הסיפורים של היום — אתם מניחים אותם על השולחן. לא זורקים, לא שוכחים — מניחים. הם יהיו שם מחר.
- 30 שניות: חשבו על דבר אחד חיובי שעשיתם היום. לא הישג גדול — משפט טוב, הקשבה, נוכחות. מספיק.
- 30 שניות: נשימה אחרונה עמוקה. פתחו עיניים. היום נגמר. עכשיו אתם של עצמכם.
✅ עשו את זה כל יום לפני שיוצאים. זה לוקח 2 דקות ומונע שעות של "הבאה הביתה" של העבודה.
שאלות נפוצות
האם אני שחוק/ה או סתם עייף/ה?
שחיקה שונה מעייפות — היא לא עוברת אחרי סופשבוע. אם הציניות עולה וההנאה יורדת — זה כנראה שחיקה.
האם לעזוב את המקצוע?
לפני שעוזבים — נסו לשנות תנאים. פחות תיקים, סופרוויז׳ן, יום חופש קבוע. לפעמים הבעיה היא המקום, לא המקצוע.
איך מתמודדים עם מקרים קשים?
טראומה משנית דורשת עיבוד — לא התעלמות. דברו עם עמיתים, כתבו, ואם צריך — פנו בעצמכם לטיפול.
מה עם שחיקה בתחום הרווחה בישראל?
המצב בישראל חמור במיוחד — עומס תיקים גבוה, שכר נמוך, תדמית שלילית. שינוי מערכתי חיוני, אבל בינתיים — שמירה עצמית היא אחריות אישית.
איך נומה יכולה לעזור
נומה מציעה שיחה חופשית בעברית שיכולה לשמש כ"מרחב בטוח" לסוף יום. גם מטפלים צריכים מי שיקשיב להם. בנוסף — מדיטציות ונשימות שעוזרות לנתק את "מצב העבודה."
זה לא ייעוץ רפואי
המידע כאן כללי בלבד; אם יש סכנה מיידית לכם או לאחרים, התקשרו עכשיו למד"א 101 או לער"ן 1201.
שורה תחתונה
אתם שומרים על אחרים — מי שומר עליכם? שחיקה בעבודה סוציאלית היא לא חולשה, היא מחיר של אכפתיות. גבולות, סופרוויז׳ן, ריטואל ניתוק, וחמלה עצמית — ארבעת הכלים שישמרו עליכם בתוך המקצוע, לא מחוצה לו.
