״כולם שם, ואני לא״ - הסיפור האמיתי של תחושת הפומו בקיץ

הקיץ מגיע, והחום זה לא הדבר היחיד שעולה. הפיד שלנו מתמלא בתמונות מטיולים בחו״ל, מסיבות חוף, פסטיבלים צבעוניים, חתונות אינסופיות. נראה שכולם שם, נהנים, מחייכים, “חיים את החיים”.

ואז עולה התחושה המוכרת: אולי אני לא מספיק? אולי אני לא עושה מספיק? אולי פספסתי משהו גדול?

ברוכים הבאים לעולם הפומו - Fear of Missing Out - הפחד להישאר מחוץ לחוויה, מחוץ לעולם שכולם בו. אבל אם נעצור לרגע, נגלה שהפומו כמעט אף פעם לא באמת קשור לאירוע שפספסנו. הוא קשור לדימוי שלנו על עצמנו, לזהות שאנחנו חושבים שאנחנו אמורים לגלם.

למה דווקא בקיץ?

הקיץ הוא עונת ה״תמיד יש משהו״. ימים ארוכים, יותר חופשות, יותר מפגשים, יותר אירועים. יש תחושה קולקטיבית שהקיץ צריך להיות שיא של חוויות - ואם לא חווינו, משהו בנו לא מספיק. הרשתות החברתיות רק מחזקות את זה: כל גלילה היא תזכורת ש״כולם שם״ ורק אנחנו על הספה בבית עם המזגן.

אבל האמת? זה לא משנה כמה מסיבות נסמן ביומן, כמה טיסות נסגור, או כמה תמונות נעלה - תמיד יהיה משהו שלא נהיה בו. תמיד יהיה מקום אחר, אנשים אחרים, חוויה שלא היינו חלק ממנה. ואם לא נעצור, אנחנו עלולים לבלות את כל הקיץ במרדף אחרי מה שאין לנו, במקום להרגיש את מה שכן יש כאן ועכשיו.

פומו כהזדמנות לראות את עצמנו

כשאנחנו מתבוננים בפומו, אנחנו יכולים לראות שהוא לא שואל “למה לא היינו במסיבה הזאת?” אלא “למה אנחנו לא האנשים האלה?”. הוא מציף את הפער שבין מי שאנחנו ברגע הזה לבין מי שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים להיות: יותר ספונטניים, יותר חברתיים, יותר נוצצים.

במקום לשקוע בתחושת הפספוס, אפשר להתייחס לפומו כמו מורה. הוא מצביע לנו על המקומות שבהם אנחנו חיים לפי סטנדרט חיצוני ולא לפי הרצון האמיתי שלנו. אם אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים להיות בכל מקום, אולי זה סימן שאנחנו לא מרשים לעצמנו לבחור. אם אנחנו נשברים מול השוואות באינסטגרם, אולי זה סימן שאנחנו עדיין מודדים את הערך שלנו דרך העיניים של אחרים.

לשים לב למה שקורה בפנים

כאן נכנס מיינדפולנס. לא בתור מילה יפה וטרנדית, אלא ככלי פשוט שמחזיר אותנו פנימה. מיינדפולנס מזכיר לנו לעצור, לנשום,

לשים לב למה שקורה בגוף וברגש, לפני שהמוח רץ להשוואות. כשאנחנו מתרגלים לשים לב, אנחנו מגלים שהרצון האמיתי שלנו לא תמיד תואם את מה ש״כולם עושים״. לפעמים זה באמת לטוס לחו״ל, לפעמים זה לצאת למסיבה, ולפעמים זה דווקא ערב שקט בבית.

כשאנחנו מצליחים לזהות את ההבדל בין מה שמגיע מבפנים לבין מה שנכפה מבחוץ - אנחנו חוזרים להרגיש חופשיים.

להפוך את הפומו לבחירה

בפועל, אפשר להתחיל בקטן. לשים לב לרגעים שבהם אמרנו “כן” למרות שרצינו להגיד “לא”. להיזכר בתחושה שהייתה לנו לפני ואחרי. לא מתוך שיפוט, אלא מתוך סקרנות. ככל שנעשה את זה יותר, נגלה שאנחנו לומדים להקשיב לעצמנו מחדש.

הקיץ לא חייב להיות מרוץ. הוא יכול להפוך למרחב של בחירה. במקום למדוד את עצמנו לפי כמות האירועים שסימנו ביומן, אפשר לשאול: איפה אני באמת רוצה להיות? עם מי אני באמת רוצה להיות? ואיך אני יכולה להרגיש נוכח ברגע הזה, בלי לרדוף אחרי הרגע הבא?

ואולי זה אפילו עמוק יותר

פומו נדמה לפעמים כמו סתם תחושת פספוס רגעית, אבל אם מתבוננים בו יותר לעומק, מגלים שהוא נוגע בשורש: פחד שלא נהיה “מספיק”, תחושה של חוסר שייכות, או צורך מתמיד באישור מבחוץ. אלו כבר מקומות שקשה להגיע אליהם לבד, בטח כשהם עולים בתוך ההשוואות היומיומיות.

דברו על זה עם נומה - המלווה האישית שלנו באפליקציית רגע. מקום שבו אנחנו יכולים לגלות מה באמת עומד מאחורי הפומו. נומה שואלת אותנו את השאלות שאנחנו לא תמיד שואלים את עצמנו:

מה מפעיל אותנו כשאנחנו רואים אחרים מבלים?

איך נוכל לזהות את הקול של ההשוואה מול הקול האותנטי שלנו?

איזה תרגול קטן יעזור לנו לעצור את המחשבות ולהחזיר אותנו לעצמנו?

זה לא קסם ולא פתרון חד־פעמי. זה תהליך שבו אנחנו לומדים שוב ושוב לבחור להיות כאן - במקום לרדוף אחרי מה ששם.

בסוף, פומו הוא לא אויב. הוא תזכורת. תזכורת לעצור, להקשיב, לשאול: איפה אני באמת רוצה להיות עכשיו?

ואולי דווקא השאלה הזאת, ולא עוד מסיבה או טיסה, היא מה שיהפוך את הקיץ הזה למשמעותי באמת.

הורידו את רגע ותתחילו לדבר עם נומה כבר היום